ההליך

1.         התובענות לצו ירושה וההתנגדות לה הועברו לבית המשפט לענייני משפחה ע"י הרשם לענייני ירושה מכוח סעיף 67 א (א) לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965.

2.         התובעים והמתנגדים הינם ארבעת אחים, ילדיו של מ. ל. ז"ל (להלן:"המנוח") אשר הלך לעולמו ביום ה- 24.12.2010.

3.         מטעם המבקשים הוגשה בקשה לצו ירושה שיקבע את ארבעת האחים, ילדי המנוח כיורשיו.

4.         המתנגדים טוענים כי יש לדחות הבקשה מאחר והמנוח הותיר צוואה בעדים מיום 2.4.2009. (להלן: "הצוואה"), אותה יש לקיים.

5.         לטענת המבקשים אין נפקות לצוואה מאחר וההוראה היחידה שניתנה בה מתייחסת לנכס ספציפי, בית המנוח ברחוב ......, הידוע כגוש ... חלקה ... (להלן: "הבית"), שאיננו עוד בבעלות המנוח. בנסיבות לא יכול המנוח היה לצוות את מה שאיננו בבעלותו, ובשים לב להליכים שהתנהלו בעניין הבית, אין לקיים הצוואה.

6.         ביום 22.10.2013 התקיים דיון בהתנגדות במסגרתו טענו הצדדים טענותיהם וכעת הגיעה העת להכרעה.

השתלשלות ההליכים המשפטיים טרם עריכת הצוואה

7.         למרבה הצער ההליך בפני אינו הליך ראשון, אלא חוליה נוספת בשרשרת התדיינויות מורכבות בין הצדדים.

8.         סלע המחלוקת כאמור הינו בית המנוח. ביום 12.10.2008 חתם המנוח על הסכם מתנה לפיו, העניק את מלוא זכויותיו בבית ללא תמורה לתובעים.

9.         ביום 13.11.2008 הגיש המנוח כנגד התובעים תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה (תמ"ש 6766-11-08), בה עתר להורות על ביטול הסכם המתנה שנחתם בינו ובין התובעים. המנוח הלך לעולמו עוד בטרם הסתיימו ההליכים המשפטיים בערכאה ראשונה, המתנגדים נכנסו בנעליו כחליפיו והמשיכו את ניהול ההליכים.

10.        ביום 29.3.2011 דחה בית המשפט לענייני משפחה בחדרה את תביעת המנוח וחליפיו לביטול הסכם המתנה.

11.        מטעם המתנגדים הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 51982-05-11), וביום      9.12.2011 ניתן פסק דין, אשר דחה את ערעורם.

            המתנגדים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וזו נדחתה ביום 23.4.2012 ע"י כב' השופט רובינשטיין.

טענות הצדדים בתמצית:

12.        לטענת המבקשים ההתנגדות נולדה רק לאחר ששלוש ערכאות שיפוטיות פסקו כי התובעים זכאים להירשם כבעלים הבלעדיים של בית המגורים עפ"י הסכם מכר ללא תמורה אשר נערך ביניהם ובין אביהם המנוח, ולאחר שרישום בעלותם בבית המגורים הושלם בלשכת רישום המקרקעין ביום 29.1.2012. לטענתם בית המשפט לענייני משפחה בחדרה פסק כי הם זכאים להירשם כבעלים של הבית בלשכת רישום המקרקעין על אף צוואת המנוח. לטענתם צוואת המנוח נערכה כחצי שנה לאחר שניתן צו מניעה האוסר על ביצוע דיספוזיציה בבית ולא יתכן כי הוראת הצוואה תגבר על הוראות הסכם המתנה.

13.        עוד טוענים המבקשים, צוואת המנוח מתייחסת אך ורק לנכס אחד ספציפי והוא בית המגורים אשר הוענק לתובעים במתנה. משנקבע ע"י שלוש ערכאות כי מלוא הזכויות בבית המגורים עברו לתובעים כדין, כי אין למנוח עוד זכויות בבית וכי אין תוקף לצוואת המנוח שנערכה מאוחר יותר, הרי שהתנגדות המתנגדים הינה חסרת שחר.

14.        מנגד טוענים המתנגדים כי בבקשה לצו הירושה שהגישו התובעים בפברואר 2012 צוין כי המנוח לא השאיר צוואה שעה שצוואתו של המנוח קיימת ושרירה, והמבקשת פועלת מתוך כוונה להטעות את הרשם ולהסתיר את רצונו האמיתי של המנוח כפי שבא לידי ביטוי בצוואה.

15.        לטענת המתנגדים, אין רלוונטיות בשלב זה לתוכן הצוואה  ויש ליתן תוקף לרצונו של המנוח גם אם לא ניתן לקיימו כעת. על כן לטענתם, יש ליתן צו לקיום צוואת המנוח.

דיון:

16.        השאלה העומדת להכרעה הנה - האם יש לקיים צוואת המנוח חרף העובדה כי הוראת הצוואה בלתי אפשרית לביצוע.

17.        מפאת חשיבות הוראות הצוואה אביאן כלשונן:

"1.     א. בעצם ימים אלה, בהם החלטתי לכתוב צוואה ולצוות את ביתי לילדי, מתנהל ביני לבין שניים מילדי, י.וכ., מאבק משפטי קשה ומכוער. חתמתי על מסמכים שהונחו בפני עו"ד  שי., בני, הביא לביתי ולתדהמתי התברר לי, מאוחר יותר, שהמסמכים הינם הסכם מכר ושהעברתי, ללא תמורה, את הבעלות על הבית לשני ילדי- כ. ו-י.

ב. בהליך גישור שהתקיים בינינו, לאחר שהגשתי תביעה לביטול המכר, דרשתי משני ילדי להצהיר על בטלות העסקה כדי שאוכל לצוות את ביתי על פי רצוני הבלעדי, בין ילדי ונכדי, אך הם עומדים במריים והליך הגישור נכשל, למורת רוחי הרבה. חרף האמור לעיל, ברצוני לצוות כי רכושי יתחלק, כדלקמן:

2. רכושי בצוואה זו יפורש רק כבית מגורי ברחוב ... לרבות המגרש עליו בנוי הבית והמחוברים לו, גו"ח ....".

בהמשך בסעיף 4 לצוואה, מצווה המנוח כי בית המגורים יחולק באופן שווה בין ארבעת ילדיו.

18.        עיננו הרואות כי הצוואה עוסקת בנכס אחד בלבד: הבית שהמנוח העביר הזכויות בו לתובעים, בהתאם להסכם מתנה. הסכם שנבחן ע"י שלוש ערכאות משפטיות כפי שפורט לעיל, שקבעו, כי התובעים זכאים להירשם כבעלים הבלעדיים של הבית מכוח הסכם המתנה, ודחו את תביעת המנוח וחליפיו לביטול ההסכם.

19.        כאשר בצוואה הוראה אחת בלבד, המצווה נכס שאינו מצוי בבעלותו של המוריש, ניתן לומר כי ביצועה של הצוואה אינו אפשרי.

לעניין זה ראה סעיף 34 לחוק הירושה הקובע:

"הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או  בלתי אפשרי- בטלה".

סבורני כי נסיבות המקרה שפני באות בגדרי הוראת סעיף 34 דלעיל.

במועד עריכת הצוואה, הבית לא היה בבעלות המנוח, אלא בבעלותם של המבקשים.

הלכה היא כי אין אדם יכול להוריש אלא את מה שיש לו. (ע"א 2698/92 יהודה יונה נ' רחל אדלמן מח (3) 275, 281). לו נקבל את גישת המתנגדים, הרי שנאפשר למנוח לפגוע בקיום צוואתו בתוקפו של הסכם המתנה, שנקבע ע"י שלוש ערכאות שיפוטיות, כשריר וקיים.

יפים לעניין זה דבריו של כבוד הש' רובינשטיין בהחלטה שדחתה את בקשת הערעור מטעם המתנגדים מיום 23.4.2012:

"הכלל הוא שאין אדם יכול להוריש אלא את מה שיש לו...בנידוננו, אם אבדה לו זכות החזרה מהמתנה עקב יפוי הכוח הבלתי חוזר, לא ניתן יהיה להוריש את הנכס שניתן במתנה, שכן אין הוא שייך למוריש..

"הדברים מסתברים: במועד עריכת הצוואה היה המנוח בעיצומו של הליך משפטי לביטול המתנה; אין לשער כי בכובעו כמוריש יהיה כוחו של המנוח יפה יותר מאשר בכובעו כתובע".

(הדגשות אינן במקור- ש.א).

20.        במסגרת הדיון שהתקיים ביום ה- 22.10.2013 נשאל ב"כ המתנגדים על ידי בית המשפט מה  נפקות צוואה הנוגעת לבית שבהתאם לפסיקתו של ביהמ"ש העליון לא היה כלל בבעלותו של המנוח עת ערך את צוואתו, והשיב- "אין רלבנטיות בשלב זה לתוכן הצוואה כי רצונו של המצווה הובא בצוואה ואנו כאן בהליך כמשמעותו מתן תוקף לרצונו גם אם אי אפשר לקיימו כעת". (עמ' 5 לפרוטוקול 17-19).

21.       שקלתי טענות הצדדים ואיני מקבלת את עמדת המתנגדים.

לשיטת המתנגדים, על בית המשפט מוטלת החובה לקיים צוואה על אף תוכנה, מבלי לבחון האם קיומה של הצוואה אפשרי. ישאל השואל- מקום שבצוואה קיימת הוראה שביצועה נוגד את הוראות החוק והדין, דוגמה מובהקת לכך הינה הוראה לביצוע עבירה פלילית הקשורה לעיזבון- האם גם אז יהיה נכון לומר כי אין רלוונטיות לתוכן הצוואה כטענת המתנגדים ויש ליתן תוקף לרצונו של המנוח חרף העובדה כי לא ניתן לקיים את הצוואה? הרי שהתשובה לכך מעוגנת בסעיף 34 לחוק הירושה- הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי או בלתי מוסרי או  בלתי אפשרי- בטלה.

ככלל, יעדיף ביהמ"ש לקיים צוואה מאשר לבטלה (ראה סעיף 54(ב) לחוק הירושה). לו היו בצוואה הוראות נוספות לגבי פריטי רכוש אחרים, ניתן היה לקבוע כי ההוראה לעניין הבית אינה תקפה בהיותה בלתי אפשרית לביצוע תוך קיום יתר הוראות הצוואה. ואולם, משמדובר בצוואה שרובה ככולה הוראה אחת ויחידה - ציווי הזכויות בבית, שאינו בבעלותו של המנוח, מתרוקנת הצוואה מתוכן ואין הלכה למעשה הוראות בצוואה אשר ניתן לקיימן.

דחיית בקשת הערעור מטעם המתנגדים ע"י בית המשפט העליון סתמה את הגולל לטעמי על קיום צוואת המנוח, ובנסיבות האמורות, יש לקבוע כי בית המשפט איננו משמש כ"חותמת גומי" בלבד לקיום כל צוואה אשר מוגשת לפתחו שעה שהיא בלתי אפשרית לביצוע באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

22.        הגם שכיבוד רצונו של המת הינו ערך נשגב ובתי המשפט אמונים על עקרון זה בבואם לפרש צוואות, אין בית המשפט יכול להתעלם מתוכנה של הצוואה ומהאפשרות לביצועה בפועל.

ראה לעניין זה ע"א 4377/04 גל גורן הולצברג נ' אביבה מירז (פורסם בנבו):

"החשיבות שיש לייחס למימוש רצונו של המצווה אין משמעה כי החופש לצוות בלתי מוגבל. חוק הירושה מטיל מגבלות שונות על זכותו של אדם לצוות את רכושו, דוגמת הגבלת האפשרות להוריש רק למי שחי בעת מותו של המוריש (סעיף 3 לחוק הירושה) וההגבלה על הכללתן בצוואה של הוראות שביצוען בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי (סעיף 34 לחוק הירושה)....אך מקום שהנפטר אמר דברים מפורשים, יש, ככל שהדבר אפשרי, לשאוף לכך שדברים אלה יבוצעו" (ע"א 449/88 עופרי נ' פרלמן, פ"ד מה (1) 600, 607 (1990). כן ראו: ע"א 360/93 אוברזנסקי נ' גרין, תק-על 95(3) 441)" (הדגשות אינן במקור).

23.        אשר על כן, נוכח האמור לעיל משלא ניתן לקיים את צוואת המנוח, הנני מורה על קיום צו הירושה ודחיית ההתנגדות.

בנסיבות ישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

הותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, יד' י"ד כסלו תשע"ד, 17 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים.